אימפוטנציה
נורית צומחת אדומה מטבורי.
אני שוכבת על גבי,
מביטה בה.
מבטי אינו מתפזר.
ידיי, שקל לשוברן.
רגליי, שקל לשתקן.
אצבעותיי שאינן יכולות לשנות את העולם.
עורי הדק.
אני שומעת את צעקות הכאב –
עדיין אינן צעקותיי שלי –
בעוד ידיי המיותרות, השבירות,
מונחות לצידי.
מבטי כולו בנורית
הצומחת מטבורי.
דקת גבעול,
גוחלת.
פחד אחד שמת עימה
לא היא רמוסה על הכביש המהיר.
לא היא בכלוב המעבדה.
לא היא הנחנקת בשקית המתנועעת שבפח האשפה.
לא היא במליארדי גרונותיו הזועקים של העולם.
לפחות לא היא. לפחות לא היא.
מוות גרמני
ומלך גרמניה אמר אל המוות:
בוא, לא נותר דבר מלבד נקם.
נלבש בגדים אלמוניים,
נצא יחד אל הרחוב.
לפטל (חברתי האהובה והיחידה)
חתולה חצי נראית,
אופף אותך צל.
איני מסוגלת לכתוב שיר
לכבודך.
הדשא זוכר,
המקומות הסודיים,
זעמו של איש התחזוקה.
גידלת את ילדייך
בתוך זעמם של האנשים.
למרות זעמם.
ואת עצמך: מסתורין מתמתח מאחורי גזע עץ.
מדונה. חיוכך הסמוי:
רק אליהם ואליי.
נצלבת לבסוף, עם ילדייך. בגלל שהיית אמם.
לאחר מותך הותירו כפותייך בכל מקום סימנים בלתי-נראים:
כסימן הלא-נמחה על כף רגלו של קדוש.
פטל שהיתה חברתי נרצחה עם שניים משלושת גוריה בסתיו 2014 בידי אנשי התחזוקה של האוניברסיטה, קמפוס הר הצופים. בת אחת שרדה. הסיבה להירצחה: היותה אם טובה שהחביאה גוריה שנים וגידלה דור אחר דור.
לנורי
ירד החתול מן הצלב
והלך לגולגתא
לפגוש את ישוע.
כל המקבל בשמי אחד מן הקטנים הללו –
אותי הוא מקבל.
על כפות רגליים יחפות
בירושלים,
עד שתבוא מלכות השמיים,
ביחד מהלכים
החתול ובן האלוהים.
בין מכוניות חשמליות, שאון זיקוקים,
מי יבחין בהם
חולפים
באפילה הלא-נשברת של הלילה.
* * *
החורף הזה נורא מאוד.
כל העצים כרותי צמרת.
כל הכלבים קשורים ברצועות.
אמי ואהובתי מתות.
החורף הזה נורא מאוד.
כל כמיהתי אל בית-הקברות.
Shortage on the Market
I'll snap a shot down Palestinian's death from him.
He'll be too weak of blood loss
To chase me and claim his death back.
I'll take it home.
(Find a home).
Packed in a shirt
Which was robbed, too.
I'll sit on the floor;
Uncover it, and look at it
For a moment of victory.
Then
I'll take it for myself.
לצ'רלי שלי
מוות של תינוק,
אפילו תינוק שגדל קצת,
תינוק.
תינוקי שלי.
כל אהבתנו לא הספיקה להגן
על הילד הזה.
גם ישוע, אם הוא ראוי לשם אל,
כורע עכשיו על ברכיו
על האספלט הבוער
וזועק עמי.
צהרי שבת
אני מתעטפת בשמש, בספר, בחום התנור.
זכוכית ביני לבין הרעש,
ביני לבין הפחד.
החלון יישבר,
אני אברח, אני אלחם.
לא עכשיו.