שיתוף

​

הפסיכולוג שלי אמר:

"את צודקת, אני לא מבין.

ספרי למישהו שכן יבין".

החברה שלי אמרה:
"אה, אה, אה".

קשקשה, קשקשה...

לא נתנה לי להכניס מלה.

אחי אמר:
"אבל מה כאן הבעיה?!"

(אין בעיה, אין בעיה, אין שום בעיה בכלל!)

הכלבה שלי אמרה:
"את עצובה, לכן אני עצובה, לכן את אשמה...".

אלוהים – איננו. לכן שמר על זכות השתיקה.

וככה זה עם כולם.

מזל שהדיו לא יָבַש כמו הדם.

בתשובה למכתבך

​

אני לא מתכוונת להתגעגע,

אחי הקטן היקר.

מה חשבת?

אף לא גלויה.

אבל

יושב בבית קפה של הומואים,

מרגיש בודד.

שוטף את העיניים,

כותב, כותב.

אני יושבת מול חלון

שהיצעו מוגבל

(גם אם ראוי),

ונערים נאים אינם חולפים

ואם חולפים –

חולפים.

אז מה?

מקווה שתמצא מיטה עמוקה מספיק

מתוכה לא תמהר ליפול,

מתוכה לא תכתוב דבר

שלושה חודשים לפחות.

(אני אסתדר – לא נורא.)

בלה בנעימים.

(ואם לא – אני מחכה.

גם אם כן – אני מחכה,

דרך אגב).