לסנשו
* * *
סנשו היתה ספינה
שחזרה והעבירה אותי משפתו האחת של נהר היום
אל שפתו האחרת.
לא רציתי לדעת את עומק המים השחורים.
מלמעלה שפעה עלינו השמש.
לזכר סנשו, בליל פטירתה
* * *
הלכה אהובתי,
בשקט הלכה.
ביום אביב אפור,
בשקט הלכה.
הפארק צעק חגיגות יום ירושלים,
ואני ואהובתי ומותה בבית.
ואלמו כל מלים.
והלכה. ואינה.
לסנשו
הים בשקט הולך ובא
הלילה היא אמרה לי שהיא עוזבת,
האם אני רוצה את גופה הנרקב במיטתי?
והראתה לי את הגוף הנרקב ומתפורר.
עניתי שכן, שאני רוצה, שתמיד ארצה.
אבל היא שתקה. לא ענתה לי. נעלמה.
לפני מותה אמרה שהים הולך ובא.
ושזו דרך העולם.
היא ניחמה אותי שההרים היו פעם ים,
ונתנה לי מאובן של קונכיה שמצאה ליד ביתנו, להזכיר לי.
אבל אני אינני יכולה כל כך הרבה זמן.
לסנשו
* * *
בשבעה אמרה לי:
יש לנצל כל רגע בחיים.
האם השנים עם סנשו היו בזבוז?
נותרו לי זכרונות
של שמש ושל נשיקות.
יום-יום.
לסנשו – שיר אחרון?
* * *
לכתוב לך שיר אהבה
כל-כך קשה אחרי מותך.
כל מה שאני כותבת אני מוחקת.
אין שיר.
ואינך. ואינך. ואינך.
לסנשו
* * *
מה שאיננו איננו.
לא בכי ולא צעקות
יחזירו את מה שאינו.
המתים יישארו מתים.
המתים כאילו לא היו מעולם.
לא – לא כאילו.
המתים אינם, ולא היו.
הזיכרון הוא לא יותר ממעשיה שמספר אדם לעצמו.
גם הראיות הפיזיות קלושות:
תצלומים, למשל, אפשר לזייף
(או לשרוף)
אמא, אבא, אהובה.
אינם.
מעולם לא היו.
האם תחזרי עכשיו?
רק כדי לומר לי שטעיתי.
למומינטרול
* * *
איה השמש הקטנה שלי
שהיתה פוסעת לאורך הרצפה הרחבה
ומזריחה אותה למן החלון הגדול ועד דלת הגינה!
בלעדייך אין השמש יודעת לזרוח.
לשם מה?
בביתנו עכשיו חושך מפליג על חושך ומשכשך כנגד הקירות
אָיׅן. ואני –
חושך על פני תהום.
לביאנקה
* * *
נסיך פעוט,
ילד לא שלי,
לך בין ורדים כהים לנוח,
ילד.
קח ממני נשיקה וקח אורך רוח
ולך למקום
שהולכים תינוקות במותם.
שוב אל אמך המחכה.
על הקבר אשתול את לבי.
* * *
הנמר מת
וזנב השמש נקטע
הזנב הזהוב שהיה נכרך סביבי
ברוך.
אינני
מסוגלת
לתאר את
השום-דבר
למומינטרול
* * *
כרגיל – הלכת לשחק במקומות מסוכנים.
כרגיל – חשבת שאהבתי אינה נחוצה,
ויצאת מתחת למטריית אהבתי,
וטיילת בגשם.
חזרת כשחייך זורמים ממך
מטפטפים כדם
(ואחר-כך דם ממש)
וגילית שאינני יכולה לעזור.
רצית שוב לצאת,
הפחד והכאב ישבו בבית
ובחוץ היה מואר ופתוח כתמיד.
לא פתחתי לך את הדלת.
החזקתי אותך בחושך הקר, המלא מחטים.
לא הרשית לי לחבר אותך לאינפוזיה.
ואני אמרתי – אם את רוצה למות, זה
בסדר מצידי. לאף אחד לא אכפת.
(ובאמת לא היה אכפת לאף אחד. מלבדי.)
היום המואר כבר שכח אותך.
אחותך לא יודעת לומר לי מה היא זוכרת.
האדמה, משנה את גופך, בלא רשות.
לפעמים אני פוחדת שגם אני שוכחת.
לפעמים אני תוהה אם את זקוקה לי עדיין,
או שפגשת אי-שם את אמך האמיתית,
שבגלל שהיא אימך האמיתית לעולם לא תוכל לשכוח,
ורק היא תוכל להשקות אותך שוב חלב חם מתוך גופה.
ואני חושבת לעזוב.
כי לאחר מותך "דבר כאן איננו נסבל".