* * *
הוא לבש שמלה של שבת
והיו לו פנים של שבת
וירח עגול כינשוף
ישב על כתפו.
שלי
יושבת גבוהה ורחוקה כקוסמת
מצנפתה מחודדת וגם ציפורניים
משחירה בנשיפה פרג שהוגש לה
בוראת משמשות קשתות בכוס מים.
לסנשו
* * *
את, שצנופה על הספה,
אפך אפוף בזרם זנב,
כאילו ישנה (תפסתיך!)
סודקת עין להציץ,
היש סוף סוף סיכוי
לנשיקה.
ליל חורף בגן
אש מהבהבת בין שני פיות;
סיגריה,
אחר-כך נשיקה.
* * *
אם אלך הרחק
דעי שזו דרכי המוזרה להיות נאמנה באהבה.
ודעי שלהיכן שלא אלך – שם יהיה תמיד ביתך.
אם תרצי בואי לגור איתי.
לא הייתי בטוחה, אבל עכשיו אני יודעת:
לעולם לעולם לא אשכח, ולעולם לא אפסיק לאהוב אותך.
* * *
מתנדנדת בכסא הנדנדה שלך ברחוב מטודלה
יש לך מיליון דברים שמעסיקים את מחשבתך.
הייתי דופקת בנימוס על הדלת
ומבקשת להיות אחד מהם.
מתנדנדת בכסא הנדנדה במטודלה
את מרגישה בטוחה, כי לא מסרת לי את כתובתך.
ואני לא אפרוץ אל ביתך שברחוב מטודלה
או למחשבותייך הנדות עם הכסא.
* * *
לא אהיה קדושה מעונה,
את פצעיי לא תוכלי לנשק.
אני אחצה את העיר משער לשער
רכובה על סוס ועטויה שריון.
אני אחצה את העיר משער לשער
איטית ומלאה עוצמה כקרחון.
האלים לא יוכלו לעצור בעדי,
ולא יוכל ההמון.
אני אחצה את העיר משער לשער,
אצא את העיר – אל השממה.
אל הלא-ידוע, אל האולי-אסוני,
אך לבד ולא נגועה.
אם אמות, אמות מקור.
אך לא אמות מאהבה.
* * *
דב.
יושב בביתו בחלוק ומקטרת.
החדר אינו מאוורר.
לא הולך מהר. לא הולך רחוק.
לא רואה עולם.
אבל דב סופר משבצות ירוקות
ומנקדן בארגמן.
את השמים דב צובע בכל צבעי הקשת.
צהרים ליד החלון הגדול
הקווים הישרים של האור
נופלים על הקווים הלא-ישרים של החדר.
בפינת החדר השלווה, השבירה,
נמר גדול מתפנק בשמש.
גם זה שיר אהבה
אם תרצי,
נלך לטייל בסוּף הירוק.
נצוד נסיכים,
ואני אהפוך אותם בשבילך
קטנים וירוקים ורכים.
את תניחי להם לקפץ אל הבוץ,
ומאוד תצחקי.
ככה נבלה את כל אחר-הצהרים.
השיר העצוב והאיום על אודות המכשף האדום
למכשף האדום היו חושדים
וגם אהובו הקשיב בלילות
לגלות האם משינה מזויפת
זר לא מוכר יקום בשקט
חרישי כזאב ומלא מזימות.
חלומו היה חם ומלא בתנועה:
נמלט ביערות שנתנו לו מקלט
מתגלגל בשועל ואחר בסנאי
כפותיו מתיזות עלים של סתיו
בחומקו מתרועות הציד.
לא היו לו סודות שילחש לאהוב
כמנחת אהבה בכורתם את בריתם.
למכשף האדום לא היו כשפים
שיסגיר למצפה בלהיטות לקבלם.
למבט התובע ממנו אמת
ענה בסיפור קורותיו החיוור.
ולנצח אבד האמון ביניהם:
המכשף בוודאי משקר.
אהבת המכשף היתה בלי איפוק,
כגור אל אימו, כולו התרפקות,
אך חיבוק ונשיקה שקיבל בתמורה
רוסנו בספק, צוננו בפליאה;
וידו לשווא זמן רב אחזה
ביד אדישה, עד ששמטתה,
ושוב לבדו היה המכשף האדום.
צערו היה צער גדול ושקט.
הוא ישב על סלעים הנעורים משנת יום
והביט בעיטים הנוסקים וצונחים
הרחק וגבוה מעל למישור.