על הכיבוש החייזרי – דו"ח ראשון מהמחתרת
אמא של ידידה שלי הפכה לסייבורג. היא נחטפה ע"י בני-אדם מוסווים כחייזרים בחלוקים לבנים, וחוברה למכונה, שם היא מוחזקת כמו כל ארנבון במעבדה במתקן ריסון, שלא מאפשר לה לזוז, לדבר, להימלט, למות.
המכונות, שהפכו חלק מגופה, שולטות בו לחלוטין. מחליטות אפילו על קצב נשימתה. אסור לה להתנשף באימה, או לעצור נשימתה בבכי. אולי בתוך ראשה עוד צורחות מחשבות משלה, אם שרדה היכולת לחשוב את האימה, הכאב, הסמים.
אפשר לראות את המבנה החיזרי, בגודל עיר קטנה, מכל גבעה בסביבה. בנייני ענק, הנראים כעשויים מתחליף-פלסטיק, לועגים להר. אוסף קוביות סימטריות, המפוארות בפטריה ענקית. מסביב למעוז הזר, שדה מפלצתי של זכוכית נוצצת, חותכת את העיניים גם ממרחק, גם מתצפית הר חרת – מגרש חניה עצום ואספלט קוצר את היער, מפריד חלקות זו מזו, מונע מאדם לנוע במסתור העצים, לנוע בבטחה, לנוע בכלל. המרחק שייך לחייזרים, ובני האדם (אני) אם בחרו לא להפוך לסייבורגים, יכולים רק להשתופף במסתורים בתדהמה ואימה על עולמנו הכבוש.
סוף דו"ח מס' 1.
על הכיבוש החייזרי – דו"ח שני: הצלקת.
צד הרפאים של הר איתן. מטעי שקדים נחנקים בין האורנים הצפופים שנשתלו כדי להסוות ולהמית אותם.
כפר הרוס ומחנה צבאי נטוש, מוחבאים מתחת לעצים, ועל-פני שטח עצום מכסה סיד את האדמה, כאילו כדי לחטא קבר המוני. תיל חלוד וחתיכות אסבסט מבטיחים שלא ארד מהשביל. טרולים מאבן במפתיע בעיקולי השביל, היחיד בהר שמצאתי שנועד לרגליים אנושיות ולא לסייבורגים. חלקם נושאים לוחות מתכת קטנים. אבל עצי האורן הקטלניים יפים מול השמים הכחולים, מחזיקים באור שמש עדין באצבעות מחט זקופות. ואני שוכחת לפחד.
ואז מסתכלת למטה, למקום שאמור להיות בו עמק. ובמקום עמק אני רואה לראשונה – את הצלקת.